<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ב'</h1>
<h2>דף מא.</h2>
ויש לברר אי שטרא דאית ליה למלוה שני על לוה זה שאנו רוצים להוציא החוב ממנו ולפרוע לראשון לא כתיב ביה נאמנות וטען הלוה שפרוע הוא, וקי"ל דאי אמר לשתבע לי משתבע ליה [שבועות מ"א ע"א], ונמצא שאינו יכול לגבות ממנו כלום אלא בשבועה, והמלוה שטוען פרוע הוא אינו יכול לישבע שאינו פרוע, בהא היכי דיינינן. ומסתברא ודאי דמפסיד מלוה הרוצה להפרע מחוב זה ומחרים סתם על הלוה שלו שכן הוא כדבריו שהוא פרוע. ואית דאמרי דמשתבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ כדין הטוען אין בידי במה לפרוע חובי שכתבנו בשער ג' שהקדמנו. ואם מת זה ונשארו יורשיו וטען הלוה פרוע הוא נשבעין יורשין שלא פקדנו אבא וגובה זה חובו מן הלוה של אביהם, ואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים. ואם אין להם נכסים אחרים וטוענין שאין יכולים לישבע שבועה זו הרי הם נשבעין שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם. ואיכא מ"ד המלוה הראשון שהוא בא מחמת השני נשבע שלא פקדני המלוה השני וגובה מדתנן [כתובות פ"ו ע"ב] אבל משביע הוא את יורשיו ואת הבאים ברשותיה. וכל זה כתב הרב בעל העטור דהאי סברא בתרא ליתא, וכמו שאני עתיד לכתוב למטה מזה בענין מכירת שטר חוב. ויש מן המורים שהורו דלא אמרינן חב לאחרים אינו נאמן אלא כשחובו של זה כנגד חובו של זה, שמפסיד להם ולא לו, אבל אם מפסיד בהודאתו לו ולמלוה, כגון שהוא חב לאחרים מנה והשטר שטען עליו שהוא פרוע או אמנה היה מחזיק מאתים ונמצא שהוא מפסיד גם לעצמו, בזה הוא נאמן בהודאתו, שמתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד על האחרים. והאי סברא מסתברא דליתא, דכיון דחיישינן לקנוניא לא מהימן בהודאתו היכא דחב לאחרים, לא מיבעיא דאי טעין אמנה דמרע לסהדי דלא מהימן אע"ג דאית ליה מנאתא בההיא פסידא, אלא אפילו טעין פרוע הוא מהימן גביה דידיה ולא מהימן גבי חבריה, דיכלינן למימר דבהדי לוה עבד קנוניא, ולהכי מודה לו בכך. ולא דמי לההיא דגיטין [נ"ד ע"ב] דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, דשאני התם דליכא חשש קנוניא וכ"ת אי קימא שטרא בידיה ניהימניה במגו דאי בעי קלתיה, דבר זה הרי תרצו הרב בעל המאור ז"ל דשאני הכא דאיכא למימר איערומי קא מערים, וכמו שכתבנו למעלה.
